איך ביקור של אמא/סבתא הפך לרגע לא נעים וגם כואב
אמא שלי הגיעה לביקור מעיר אחרת.
זה היה אמור להיות יום פשוט ונעים של התא המשפחתי הקטן, שיחה ויציאה להליכה רגילה ורגועה בסביבות הבית.
יצאנו לטייל עם התינוק בעגלה, בלי תכנון מיוחד ובלי ציפייה להתרחשויות מרגשות או תחושה שמשהו חריג עומד לקרות.
ואז, באמצע הליכה רגילה לגמרי, היא מעדה.
מדרכה פגומה, שינוי קטן בגובה, אולי אבן בולטת מדי, ואולי פשוט רגע שבו לא ראינו את מה שהיה שם.
בתוך שנייה אמא שלי הייתה מרוחה על הרצפה.
אמנם לא נפילה דרמטית, אבל נפילה אנושית, מביכה וכואבת, כזאת אשר משתקת לרגע קצר את כל מה ומי שנמצא מסביב.
היו שפשופים, כאבים ושטפי דם שהופיעו אחר כך.
אבל מעבר לפגיעה עצמה, הייתה גם תחושת המבוכה.
אמא שלי, שהגיעה לביקור מעיר אחרת, מצאה את עצמה פתאום פרוסה על המדרכה מול אנשים זרים.
מה מכאיב או צורב יותר: כאבי הגוף או תחושת העלבון?
אחרי רגע כזה, הדבר הראשון הוא לבדוק מה קרה.
האם אמא יכולה לקום, האם היא מסוגלת ללכת, האם כואבת לה היד, הברך או הרגל.
אבל לצד הכאב הגופני יש עוד שכבה, פחות מדוברת, המבוכה, המבטים של האנשים.
ואז הרצון לקום מהר, להתנער, לחייך בכוח חיוך מאולץ, ולמזער את האירוע למשהו קטן הרבה יותר ממה שהוא באמת מרגיש באותו רגע.
יש משהו מאוד חשוף וחסר אונים בנפילה ברחוב.
ברגע אחד אדם מאבד שליטה על הגוף שלו, על הקצב שלו, ועל הדרך שבה הוא נראה לאחרים.
וזה לא משנה אם הנפילה קרתה בגלל מדרכה פגומה, חוסר תשומת לב או שילוב של שניהם, התחושה נשארת.
האם זו המדרכה העקומה או אמא שלי?
מאז אותו רגע, השאלה הזאת חזרה לי בראש.
האם זו הייתה מדרכה בעייתית.
האם אמא שלי פשוט לא שמה לב.
האם כולנו היינו עסוקים בתינוק, בעגלה, בשיחה ובביקור המשפחתי, ולא הסתכלנו מספיק על הדרך.
ואולי זו בכלל לא שאלה של או־או.
אולי זה במקום כל שהוא באמצע.
האם הסיפור כולו הוא רחוב שלא היה נוח מספיק להליכה רגילה, יחד עם רגע אנושי רגיל של חוסר ריכוז.
הרי אף אחד מאיתנו לא הולך ברחוב ובודק כל אריח.
אנחנו מדברים, דוחפים עגלה, מסתכלים לצדדים, ממהרים, מתרגשים ממפגש משפחתי או פשוט הולכים מתוך הרגל.
מצד שני, קשה להשלים עם תחושה שבה הליכה רגילה ברחוב דורשת ערנות לכל בליטה ולכל שינוי קטן בדרך.
בין שתי התחושות האלה נוצרה ההתלבטות.
מצד אחד, לא כל נפילה צריכה להפוך לסיפור גדול.
מצד שני, קשה להתעלם ממדרכה שפשוט לא נראית טוב או לא מתוחזקת כראוי שיכולה לעורר אפילו רצון לתבוע נזיקין.
האפשרויות שעולות אחרי רגע הנפילה המביך
אחרי נפילה ברחוב, אנשים מגיבים בדרכים שונות.
יש מי שיגידו שזה היה חוסר מזל וינסו להמשיך את היום כרגיל.
יש מי שיצלמו את המקום כדי לזכור איך הוא נראה באותו רגע.
יש מי שיפנו לעירייה כדי שמישהו יבדוק את המדרכה.
יש מי שידברו על זה עם בני משפחה או חברים, כדי להבין אם גם אחרים היו מרגישים כמוהם באותו מצב
יש מי שיחזרו למקום אחרי יום או יומיים, רק כדי לראות אם הוא באמת נראה כפי שזכרו.
ויש מי שיישארו עם כעס קטן בלב, בלי לעשות איתו שום דבר.
כל תגובה כזאת משקפת דרך אחרת להתמודדות עם התוצאות של אותו רגע מביך.
אצל אחד זו תהיה תאונה קטנה.
אצל אחר זו תהיה תחושה של הזנחה.
אצל שלישי זו תהיה בעיקר דאגה לאדם שנפל.
יש דברים קטנים על פני המדרכה שלעיתים רואים רק אחרי שנופלים
אולי מה שמטריד אותי יותר מהכל הוא שהנפילה לא קרתה במקום מרוחק או מוזנח במיוחד.
זו הייתה הליכה רגילה בעיר, באזור שאנשים עוברים בו תדיר ויומיומית.
וזה גורם לחשוב על הדברים הקטנים שאנחנו מתרגלים אליהם ומנרמלים אותם בלי לשים לב.
- מרצפת עקומה.
- שקע במדרכה.
- שורש של עץ שמרים את הריצוף.
- עמוד תמרור מקטין ומצמצם מעבר.
- תאורה שלא באמת מספיקה בערב.
כל אחד מהם יכול להיות גורם קטן בפני עצמו.
אבל בשביל אדם מבוגר, הורה עם עגלה, ילד שרץ קדימה או מישהו שממהר לאוטובוס, פרט קטן כזה יכול להפוך לרגע כואב ומביך.
לא תמיד ברור איפה עובר הגבול בין "תמיד זה ככה בעיר” לבין "זה כבר לא צריך להיראות ככה”.
והגבול הזה, לפחות מבחינתי, הוא לב הסיפור.
רגשות מעורבים בין כעס, חמלה וחוסר ודאות
כשראיתי את אמא שלי אחרי הנפילה, הרגש הראשון היה דאגה.
אחר כך הגיע כעס.
אחר כך גם ספק.
אולי היא באמת לא שמה לב.
אולי המדרכה באמת הייתה בעייתית.
אולי שניהם נכונים.
וזו בדיוק המורכבות של רגעים כאלה, הם לא תמיד נותנים תשובה נקייה.
הם משאירים תחושה מעורבת: קצת עצבים על הרחוב, קצת חמלה כלפי מי שנפל, קצת ביקורת על עצמנו, וקצת רצון שמישהו שם למעלה ברשויות יראה את המקום ויבין איך גם פרט קטן ברחוב יכול להפוך לרגע כואב ומביך.
אז מה נשאר אחרי שקמים?
בסוף, אמא שלי קמה.
המשכנו את היום, אבל לא בדיוק באותה תחושה.
הטיול המשפחתי הפשוט קיבל פתאום סדק קטן, כמו המדרכה עצמה.
הכאב עבר לאט.
הסימנים על הגוף נרגעו עם הזמן, אבל השאלה נשארה.
כשאדם נופל ברחוב, האם זה סתם רגע של חוסר מזל.
האם זו תזכורת לכך שכולנו לא תמיד שמים לב.
או שזה סימן לכך שהמרחב הציבורי שאנחנו עוברים בו בכל יום לא תמיד נוח ובטוח כמו שהיינו רוצים להרגיש.
לי אין תשובה אחת, יש לי רק את התמונה הזאת בראש:
אמא שלי שבאה לביקור, התינוק בעגלה, הרחוב הרגיל, והרגע שבו פתאום משהו קטן במדרכה גרם לאמא ליפול והפך לשאלה גדולה.
About The Author
